top of page

כל אחד זוכר את החלום שהתפספס לו.

הסרט הזה מנסה גם להבין למה.

אלעד זאבי - הארץ

כולנו חיים בסרט דוקומנטרי, אבל אלון ויינשטוק הוציא אותו מהארכיון הפרטי ויצא למסע אישי בסרטו "למה אני לא שחקן כדורסל". הצופים נעים על ציר זמן מתעתע בין רגעים אינטימיים וטעונים, ומבין השורות יכולים להרגיש גם הם את ההזדמנויות שהחמיצו בחייהם
 

מתוך הסרט "למה אני לא שחקן כדורסל". תוצאה של מסע אישי בזמן עם חומרים שנצברו במשך עשורים

צילום: משפחת ויינשטוק

צלצול וספרינט עם כדור ביד. אם צריך לבחור רק זיכרון אחד מהתיכון, זה הנבחר. אוכל, לימודים, קיטורים על רבנים עם חברים - במשך שנים הכל נזנח לטובת משימה אחת: להגיע מספיק מהר לרחבה שהכילה ארבעה סלים, לא שווים בצורתם או גודלם. באחד מהם החישוק היה נוקשה ומתנכר לכל כדור, בשני היה ניתן לשחק רק לאורך כי המיקום הצר התאים יותר למחניים מאשר ל-3X3. הסל השלישי אמנם סיפק לוח נדיב והיקפים רחבים, אך הרביעי היה פסגת השאיפות האמיתית.

כולנו חיים בסוג של סרט דוקומנטרי. אלון ויינשטוק החליט לחפור קצת יותר בשאלה איך לא הפך לשחקן כדורסל, ויצא למסע בזמן

אם בישיבת בני עקיבא רעננה היה באמצע שנות התשעים ראקר פארק ניו יורקי (בחסות אוהלה של תורה, כמובן), זה היה סביב הסל הזה, שהיה מחובר לבניין עם קיר דוקרני. תנועה לא נכונה מתחת לסל היתה מסתיימת בשפשוף לא נעים במקרה הטוב ובגולגולת סדוקה במקרה הרע, אבל זו היתה הבמה המרכזית - ובניגוד לכל היגיון, היית גאה בסתר בכל שריטה שקיבלת עליה. לשחק שם, עם המורה לאנגלית שצעד, זרק מעל הראש וקלע בהטיה עם הלוח בלי לראות את הטבעת, היה החלום (בתיכון בלי בנות, החלומות צנועים). תנצח ותמשיך הלאה, תפסיד ותעוף לספסל עד סוף ההפסקה. לא הייתי השחקן הכי טוב על אבני המדרכה העקומות (ד"ש לידית האוטומטית של אלירן לזר), ועדיין - בכל רגע נתון אני מוכן להיפרד מהון קטן כדי לקבל סרטונים באיכות רבע K של כמה מהמשחקים שלי שם.

כרזת הסרט "למה אני לא שחקן כדורסל". המסע אמנם אישי, אך כל אחד ימצא נקודה בה הוא יכול להצטרף צילום: סטודיו ברנשטיין

כולנו חיים בסוג של סרט דוקומנטרי, רק שאצל רובנו הוא נותר בארכיון הפרטי. הזיכרון, מה לעשות, מגזים ומתעתע לפעמים - מה שאי אפשר להגיד על חומר מצולם. ובעוד הרוב יסתפקו בהצהרה כללית ובלתי ניתנת לאימות כמו "תאמין לי, אם היו לי עוד עשרה סנטימטרים כבר הייתי בנבחרת ישראל", אלון ויינשטוק החליט לחפור קצת יותר בשאלה איך לא הפך לשחקן כדורסל. חמוש בחומרים שצבר במשך עשורים, הוא יצא למסע אישי בזמן. התוצאה היא הסרט "למה אני לא שחקן כדורסל".

ויינשטוק מתעסק הרבה בכדורסל, אבל ממש לא רק; התשוקה שלו למשחק היא התשוקה של כל אחד לדבר שהוא אוהב, וההזדמנות שהוחמצה מרגישה כמו כל חלום שהתרסק למישהו.

הכרטיס למסע הוא אמנם ליחיד - הסרט כל כך אישי וחושפני עד שאתה מרגיש שאתה מציץ למישהו ביומן - אבל כולם ימצאו נקודות בדרך שבהן יוכלו להצטרף אליו. המשפט שאמר בעבר אייזיאה תומאס, "The secret of basketball is that it's not about basketball", עומד במבחן המציאות גם במקרה הזה. כי לחזור אחורה בזמן, לשחזר רגעים מהסרט שרק אתה חי בו - הילדות, שנות ההתבגרות, תקופת הצבא וכו' - זה משהו שעושים כמעט כולם, כל הזמן. וזה לא קשור לכדורסל, אלא להגשמה עצמית, לשאלות ולתהיות שבדרך כלל נשארות בגדר סודות כמוסים בינינו לבין עצמנו. ויינשטוק מתעסק הרבה בכדורסל, אבל ממש לא רק בכדורסל; התשוקה שלו למשחק היא התשוקה של כל אחד לדבר שהוא באמת אוהב, וההזדמנות שהוחמצה מרגישה כמו כל חלום שהתרסק אי פעם למישהו, באיזשהו תחום.

מתוך הסרט "למה אני לא שחקן כדורסל". הסרט מתעסק הרבה בכדורסל, אבל ממש לא רק בו

צילום: רואי רוט

לא תמיד קל לצפות בהכל. בדיוק כמו שויינשטוק לוחץ על כל מרואיין בסרט שיגיד מה לא היה מספיק מוצלח בו בשביל שיצליח כשחקן, כך הוא גם מפעיל לפעמים אישית לוחצת על הצופה - שמקבל הצצה גם לרגעים אינטימיים וטעונים מאוד. אלו שזורים לאורך ציר זמן שמתחיל בנער שמחליט לוותר על הכיפה בשביל החלום שלו, ומסתיים באדם מבוגר שמתייחס לטורניר מכולת שכונתית כמו גמר הפיינל-פור שמעולם לא העפיל אליו. המעברים מתעתעים לפעמים, וכך גם מנעד הרגשות, אבל המסע של צחוק ובכי שווה את זה. כל מי שתהה לאן היה מגיע לו רק היה עושה כמה דברים אחרת, יהיה חייב להיות סלחני יותר כלפי עצמו כשיסיים את הצפייה.

יש לי תחושה שבישראל מסתובבים אלפי ויינשטוקים: שחקנים שזהרו בגילאי נוער, ומסיבות שונות נאלצו להסתפק בלהפוך לאגדות בטורנירי מכולת

ספציפית בנוגע לכדורסל, הסרט הוא שיר הלל למשחק שוויינשטוק שר סולו. לא יצא לי להכיר אותו אישית, אבל יש לי תחושה שבישראל מסתובבים אלפי ויינשטוקים: שחקנים שזהרו בגילאי נוער, ומסיבות שונות נאלצו להסתפק בלהפוך לאגדות בטורנירי מכולת או בספורטק - ברוב המקרים, בעיקר אגדות בעיני עצמם. על עצמי אני יכול להעיד שהייתי שותף למשחקים אגדיים שהתקיימו על מלכודת מוות במסווה של סל. כל עוד לא יימצאו ההוכחות המצולמות שיסתרו את זה, זו עובדה. אפילו אם היא מתויקת רק בזיכרון של בן אדם אחד.

אלעד זאבי, 27 ספטמבר 2021

haaretz.png
bottom of page